למה כשמתאהבים האכילה מתאזנת מעצמה?

למה כשמתאהבים, פתאום התיאבון יורד, ההתעסקות באוכל ובאכילה נרגעת, ואפילו יורדים במשקל? פרספקטיבה מעניינת על הקשר בין אוכל לאהבה.

במהלך חמש עשרה השנים שבהן הייתי על רכבת ההרים של דיאטות והפרעות אכילה, חוויתי השמנה, תסכול, מאבק אינסופי עם עצמי ואפילו סוג של דכדוך כללי.  אבל בתוך כל זה, בכל זאת היו תקופות של רגיעה, שבהן המלחמה פסקה, האכילה נרגעה, ולפעמים אפילו המשקל ירד. זה קרה בתקופות שהייתי מאוהבת 😊

ואני לא היחידה. מטופלות ומטופלים מספרים לי, שכאשר הם מרגישים מאוהבים, האוכל מפסיק להעסיק את הראש והאכילה פשוט הופכת לטבעית ומאוזנת יותר, גם בלי להתכוון. וזה מעלה שאלה מעניינת - מה הקשר בין אהבה לאכילה? ברור לנו אינטואיטיבית שיש קשר, אבל מדוע?

כדי להבין את זה, צריך קודם לשאול, מה זאת אהבה? הביולוג, פרופ' אנריק בורונט, מציע פרספקטיבה מעניינת. לדבריו, אהבה לא מתנהגת בהכרח כמו רגש, אלא יותר כמו צורך ביולוגי שיוצר מוטיבציה לפעולה, ממש כמו רעב, צמא ועייפות. אהבה היא זו שיוצרת, למשל, את המוטיבציה של ההורים לדאוג לתינוקם, ואת המוטיבציה של כולנו לטפח קשרים רומנטיים. בדומה לצורך הביולוגי במזון, שתייה ושינה, הצורך באהבה מלווה אותנו מאז היולדנו, ולמשך כל חיינו. בנוסף, אהבה חיונית להתפתחות התקינה של בני אדם, ולהעדר אהבה בשלבי ההתפתחות יש השלכות הישרדותיות. אתם יכולים לדמיין עולם בלי אהבה? אם לא, זה כנראה משום שבלי אהבה, פשוט לא היינו כאן...

אז אם נקבל את עמדתו של בורונט, שאהבה היא צורך ביולוגי, כדי להבין איך אהבה ואכילה קשורים, יש לשאול איך הצרכים הביולוגיים שלנו מושפעים אחד מהאחר?

גם זה נושא מעניין, ולא לגמרי פתור. כמו שרובנו יודעים, איתותי הרעב והצמא מתבלבלים לעיתים קרובות. יש לכך הסברים רבים, אך מה שמעניין במיוחד הוא היקף הבלבול – אחד המחקרים, למשל, הראה שרוב הפעמים (מעל 62% מהפעמים, אצל נבדקים בריאים בגילאי 18-60), אנשים לא מתנהגים לפי האיתות הביולוגי המתאים, כלומר – אוכלים כשהם צמאים או שותים כשהם רעבים, או מתעלמים לגמרי מהרעב והצמא.

דבר דומה קורה גם בין עייפות לאכילה: לעיתים קרובות גורמת עייפות להתגברות של תחושת הרעב. וגם בלי עלייה ברעב, עייפות עלולה לגרום לאכילת יתר, מסיבות רגשיות וקוגניטיביות. מן הצד השני, רעב לעיתים קרובות מתבטא בעייפות ובירידה באנרגיה. כך שהבלבול כאן הוא דו כיווני.

וכאן נכנס הקשר בין אכילה לאהבה. אם צרכים ביולוגיים כמו רעב ועייפות יכולים להתבלבל, לא מפתיע שהצורך באהבה יכול להתבלבל עם הצורך לאכול או לשתות או לישון. למעשה, מזון, שתיה ושינה הם צרכים שלרוב קל יותר לספק מאשר הצורך בקשר אנושי אוהב.

כשתינוק זקוק לאהבה, דאגה וטיפול, הוא נסמך אך ורק על הוריו, ולמעשה תלוי בהם. הוא תלוי בהם גם לצורך אכילה ושתייה, אבל ככל שילד מתבגר, אכילה ושתייה נהיות פעולות עצמאיות יותר וקלות יותר. לעומת זאת, הצורך להעניק ולקבל אהבה מהזולת, אינו יכול אף פעם להיות עצמאי לגמרי. בוודאי שיש חשיבות גם לאהבה עצמית. ככל שילדים מתבגרים, ההתפתחות של אהבה עצמית היא בריאה וחיונית. כפי שכתב אוסקר ויילד "אהבה עצמית – רומן לכל החיים". אבל בן אדם אינו יכול להסתפק באהבה עצמית. הצורך ביחסי אהבה עם הזולת, הוא צורך רגשי בסיסי, וייתכן שגם צורך ביולוגי אמיתי.

בספרה "אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה" מתארת המחברת, ג'נין רות, את הקשר העמוק כל כך בין אהבה לבין אכילה. חלק גדול מהספר היא מקדישה לסיפור על התפתחות מערכת היחסים בינה לבין בעלה השני, ועל ההשפעה המרפאת שהיה לקשר האוהב ביניהם על מערכת היחסים שלה עם אוכל.

אז האם אהבה היא התרופה?

אהבה עשויה לשפר את האכילה שלנו, אך היא אינה "תרופת קסם". הסיבה המרכזית לכך שאנו מתבלבלים בין צרכים ביולוגיים היא לא כימית או ביולוגית, אלא קשורה יותר להרגלי ההקשבה שלנו לאיתותי הגוף. למשל, אם אנו לא רגילים לזהות ולהבדיל ביניהם, או אם אנחנו רגילים פשוט להתעלם מהם, אז הצרכים החיוניים של גופנו לא יקבלו מענה הולם.

ככל שנתרגל הקשבה עמוקה יותר לגוף שלנו, כך נוכל לזהות מה הוא באמת צריך – אוכל? מים? מנוחה? אהבה? ולתת את המענה ההולם ביותר. פיתוח ההרגל להקשיב ולהגיב בהתאם יכול לאזן לא רק את האכילה, אלא גם את חיי הרגש והקשרים האישיים שלנו.

אז בפעם הבאה שהאוכל קורא לך – אולי שווה לבדוק: האם זה באמת רעב? אולי זה צמא? ואולי, מה שגופך באמת זקוק לו זה לתת או לקבל חיבוק?