כשילד בוכה, מה תעשו? תיתנו לו סטירה או חיבוק?

אם מישהי שואלת אותי - איך אני יודעת אם יש לי אכילה רגשית?

אני כנראה אגיד לה - יש לך. לכולם יש, אבל זה לא משנה. אכילה רגשית היא לא בעייה, להיפך, זה משהו טבעי ובריא.

רגע, מה?

כן, כן, בתור מטפלת באכילה רגשית, אני רוצה להבהיר חד משמעית שכולם אוכלים אכילה רגשית וזה בסדר. אם מישהו יגיד לי בכנות שאין לו אכילה רגשית בכלל, שהוא אוכל רק כשהוא רעב, ומפסיק תמיד כשהוא שבע – אני אהיה מודאגת. אבל עוד לא פגשתי מישהו כזה, אז אפשר להירגע.

השאלה היא לא האם יש לי או אין לי אכילה רגשית, כי כאמור, לכולנו יש.

השאלה היא מה התוצאה הרגשית שלה?

האם אחרי התקף של אכילה רגשית אני מרגישה רע עם עצמי? אולי אני כועסת על עצמי שאכלתי?

אולי אני מתחילה לתכנן איך "אכפר" על מה שאכלתי בספורט, בצום, בדיאטה?

החיצים האלה, שאנחנו מפנות כלפי עצמנו לאחר התקף אכילה, הרסניים הרבה יותר ממה שאכלנו.

למה?

כי אכילה רגשית היא מנגנון שנועד לעזור למוח להתמודד עם מצוקה רגשית או רעב רגשי, שהוא לא מצליח להתמודד איתו בדרך אחרת. כאשר אנו חווים מצוקה רגשית, בדרך כלל לא מודעת, המוח מחפש, ובצדק, דרכים להקל על המצוקה.

באיזשהו שלב, הוא עלול לפנות לכיוון המקרר או הפיצרייה או הגלידרייה...

והאוכל, לפחות בהתחלה, מרגיע אותנו כמו סם.

נכון, הוא לא באמת פותר את המצוקה הרגשית. זה רק פלסטר. אבל לרגע, זה עוזר.

מה יקרה אחר כך?

יכול להיות שהמצוקה תיעלם מעצמה. גם כי רגשות הם גלים וכל גל נשבר בסוף. וגם כי אולי המוח מצא עוד דרכים להתמודד (אולי הרמנו טלפון לחברה טובה שיודעת להרים לנו כשקשה, אולי עשינו מדיטציה, אולי פשוט התנתקנו מהעולם ולקחנו שעתיים לעצמנו להירגע).

ויכול להיות שהמצוקה תימשך ושייקח לנו יותר זמן להתמודד איתה.

כך או כך, ברגע שהפנינו חיצים של ביקורת כלפי עצמנו – לא רק שאנחנו לא מקלים על המצוקה של המוח, אנחנו יוצרים שם מצוקה חדשה, אולי אפילו קשה יותר, שרק מעצימה את המצוקה הראשונית.

וזה בטוח לא עוזר.

כי מה קורה?

עכשיו המצוקה אפילו יותר גדולה. ואם המוח עדיין לא מצליח לפתור אותה, הוא יכול להיזכר שבפעם הקודמת האוכל עזר לו להירגע. נכון, זה היה רק לרגע, אבל אי שם בנבכי המוח המופלא שלנו נרשמה הצלחה קטנה.

ואז, הוא ישלח אותנו שוב אל המקרר, או המאפייה או דוכן הבורקס, ושוב האוכל ירגיע אותנו זמנית.

וחוזר חלילה...

אז איך לשבור את המעגל הזה?

בואו נתחיל מזה שגם אם אנחנו עדיין לא יודעים איך להתמודד עם המצוקות הרגשיות שלנו ואוכלים אכילה רגשית, לפחות לא נעשה את זה יותר גרוע ולא נפנה חיצים של ביקורת ואשמה כלפי עצמנו. זה בטוח לא עוזר.

זה כמו שילד בוכה ובמקום לחבק אותו, ניתן לו סטירה...

אז בואו נפסיק עם הסטירות ונתחיל עם חיבוקים.

פעם הבאה שאתם כועסים על עצמכם כי אכלתם יותר מדי, שחררו.

במקום לכעוס על עצמכם חבקו את עצמכם חזק מבפנים, כי משהו שם בפנים זקוק לחיבוק.

ולאט לאט תלמדו לתת לעצמכם את החיבוק הפנימי הזה עוד לפני שאתם אוכלים, ולפעמים זה בדיוק מה שצריך כדי להשתחרר מאכילה רגשית!

חיבוקים חזקים לכולם,

תילי