הסוויץ' במוח שגרם לי לרזות ללא דיאטה

שנים שאלתי את עצמי "איך לרזות"? עד שהבנתי שזו לא השאלה הנכונה.

במשך שנים כל מה שרציתי היה לרזות. וכל מה שניסיתי לא עזר. לא רק שלא עזר, אפילו גרם לי להשמין. מה לא ניסיתי, דיאטה כזאת, צום כזה, קבוצת תמיכה פה, קבוצת כושר שם. המון הבטחות גדולות, המון סיפורי הצלחה, אבל אצלי – כלום. מרזה קצת, ומשמינה יותר. המון כסף נשרף סתם, אבל זה, איך אומרים, כפרה. הדבר הכואב יותר היה תחושת הכישלון, שגרמה למצב הנפשי שלי להידרדר.

ואני בחורה אינטיליגנטית, משכילה, מצליחנית, למדתי רפואה, סיימתי תואר מחקרי בהצטיינות, עבדתי באוניברסיטה נחשבת בחו"ל, בכל דבר שהתחלתי – הייתי תותחית. איך זה שדווקא בזה אני נכשלת?

ואז, יום בהיר אחד, כמו בסיפורים הכי טובים – קרה משהו. נהיה לי סוויץ' במוח.

איזה סוויץ'? מה השתנה?

האמת, אני זוכרת את הרגע הזה כאילו זה קרה אתמול. עד אז כל מה שרציתי היה – לרזות, כאמור. הקילוגרמים העודפים הכאיבו לי מנטלית וכל כך רציתי להיפטר מהם. אבל באותו היום, חוויתי כאב אחר. פתאום הבנתי שאני לא באמת יודעת למה זה קורה לי. למה אני לא מצליחה בדיאטות. למה גם כשאני מרזה כמה קילוגרמים, בסוף אני משמינה יותר. למה אני חוטפת התקפי זלילה מטורפים. למה אני אוכלת גם כשאני ממש לא רעבה, למה אני ממשיכה לאכול גם כשאני מפוצצת, למה אני אוכלת אפילו בימים טובים, שהכל מסתדר בהם אחלה לכאורה. זה לא תמיד היה ככה. למה זה התחיל? למה זה המשיך?

ואם עד אז השאלה שהסתובבה לי בראש במשך שנים היתה – איך לרזות?

מאותו יום התחילה שאלה אחת לנקר בראש שלי – למה? למה זה קורה לי, למה אני לא מצליחה לרזות, למה הגעתי למצב הזה שמשפיע כבר על כל התחומים בחיי וגורם לי לאבד את שמחת החיים?

זה לא שכבר לא רציתי לרזות, ברור שרציתי, אבל יותר כאב לי שאני לא מבינה את הסיבות. הרי כל דבר אחר שלא ברור לי – אני הולכת ולומדת ומבינה צ'יק צ'ק, אבל את זה - את עצמי ואת מה שעובר עליי, לא הבנתי.

פתאום בער לי להבין.

ואיפה מחפשים את התשובות? לא היה לי מושג. בזמנו האינטרנט לא היה עד כדי כך מפותח. כמות הידע שאפשר לחלוק היום, ובקלות, זה פשוט מדהים. ואני עדיין מתפעלת כל פעם מחדש מכך שכיום כמטפלת באכילה רגשית אני יכולה לשתף בידע משנה חיים מעל דפי האינטרנט, לרוב ללא עלות, ולעזור להמון אנשים בבת אחת, אבל אז זה פשוט לא היה ככה.

בכל זאת, איכשהו התמזל מזלי.

אני מודה שהסתרתי את כל העניין הזה מה"מערכת" הרפואית. לא רציתי להתייעץ עם רופאים כי הרגשתי שלא יבינו אותי. וגם, הבנתי כבר שפיתחתי הפרעת אכילה ולא רציתי להיות מתוייגת במערכת באופן כזה. אז חיפשתי מישהי שמתמחה בהפרעות אכילה ושיכולה לעזור לי באופן פרטי.

וזה לא שהיה קל לחפש.

מה שהכי חששתי ממנו זה שאגיע לעוד פסיכולוגית שיושבת מולי ורק מקשיבה, מקסימום קצת "מתקפת" ו"משקפת" ו"איפה זה פוגש אותך?" וכו'. וואלה, לא מאמינה בזה. לא בא לי לשבת שנים על הספה בלי תוצאות ת'כלס. זה לא מה שחיפשתי. רציתי מישהי שתהיה אקטיבית בתהליך, שתגיד מה היא חושבת, מה היא רואה, שתסביר לי למה, ותגיד לי ממש מה לעשות כדי לצאת מזה.

לשמחתי הרבה התמזל מזלי ומצאתי!

מצאתי את נעמי, המטפלת היקרה שהוציאה אותי מהפרעת האכילה שלי בתוך חודשים בודדים.

איך זה קרה?

פשוט כי היא ענתה לי על השאלה הכי גדולה – למה?

כבר מהפגישה הראשונה, אחרי שסיפרתי לה ממש בקצרה את ההיסטוריה של המקרה שלי ושיתפתי בהתקפת האכילה האחרונה שלי, היא אמרה "את מבינה למה היה לך התקף אכילה באותו יום". ואני עניתי "לא. בכלל לא. בשביל זה באתי אלייך". ואז היא הסבירה לי, בכמה משפטים, שהפילו לי אסימונים מטורפים בראש.

מאותו רגע זה היה ככה בכל פגישה, אסימון אחרי אסימון, הבנתי הכל. הבנתי למה אני אוכלת גם כשאני מפוצצת, למה אין סיכוי שהייתי מצליחה בדיאטה, למה הבריאות הרגשית שלי הושפעה כל כך מהכישלון לרזות ועוד המון דברים.

והדבר הקסום הוא, שבלי דיאטה, בלי תפריט, בלי להישקל, התחלתי לרזות. זו לא היתה המטרה. תקראו לזה "בונוס" שקיבלתי על הדרך, אבל כן, זה מה שקרה, כי ברגע שהבנתי למה, והתחלתי להקשיב פנימה, נהיה לי שקט בראש, נהייתי הרבה יותר רגועה, הרעב הרגשי פחת, ואכלתי הרבה פחות. בעצם חזרתי לאכול אכילה אינטואיטיבית – לפי הרעב והשובע הפיזיולוגיים של הגוף, כמו כשהייתי ילדה וכמו שהטבע התכוון.

מובן שהיו לטיפול עוד חלקים ושקיבלתי גם המון כלים להתמודדות עם המצוקות הרגשיות שלי, אבל הכל התחיל בלהבין למה. זה צורך אנושי. הלא מובן מלחיץ את המוח שלנו. וכשמבינים, המוח נרגע.

היום, 16 שנים אחרי, אני עדיין באותו משקל שהגעתי אליו בעקבות הטיפול, לא עושה דיאטות, לא סופרת קלוריות, לא חושבת על אוכל יותר מדי, גם לא נשקלת, והכי חשוב – שמחת החיים חזרה אליי והיא הולכת ומתעצמת משנה לשנה.

אני כותבת את כל זה כי אם גם אתם שואלים את עצמכם "למה?", ומבינים שזה המפתח לשינוי, אז הגעתם בדיוק למקום הנכון. מבטיחה לכם שהתשובה לא מסובכת מדי, אני מלמדת אותה בכל מסלולי הליווי וההדרכה שלי, גם הדיגיטליים, גם הקבוצתיים וגם האישיים.

כי מה שקרה זה, שבאופן טבעי, לא הסתפקתי בתשובות שקיבלתי בטיפול, רציתי לדעת יותר ולהבין יותר. לא רק את עצמי אלא עוד אנשים. איך זה ש 80% מהאנשים נכשלים בדיאטה ומעלים בחזרה את כל המשקל ואף יותר? איך זה שאכילה רגשית כל כך נפוצה? איך אפשר להתמודד איתה? וככה יצאתי למסע של שנים שבהן חקרתי לעומק ולרוחב את הפסיכולוגיה של אכילה רגשית, למדתי טיפול באכילה רגשית, וטיפלתי בעשרות מטופלים בדרך לאכילה אינטואיטיבית.

וכך פיתחתי את הגישה שאני קוראת לה "קוד האכילה" – הקוד הכתוב בתת המודע שלנו שגורם לנו לאכול גם כשאנחנו בכלל לא רעבים, והוא זה שמכשיל אותנו בדיאטות ומפריע לנו לאכול אכילה אינטואיטיבית בריאה.

אני יודעת שחלק מכם שומעים "קוד" ו "תת מודע" וחוששים שזה לא בשבילם, אבל מבטיחה לכם, הרעיון הוא כל כך פשוט שכל אחד ואחת יכולים להבין, ויותר חשוב – ליישם. כי אנחנו לא מדברים רק על ה"למה", יש גם המון "מה" ו"איך", אבל הלמה הוא הבסיס, ולצערי לא הרבה מדברים עליו.

ולמה ה"למה" כל כך חשוב?

כי ברגע שמבינים את הקוד, הרבה יותר קל ליישם ולצאת לדרך של שינוי עמוק, כזה שנשאר לאורך זמן. וזו הנקודה – אנחנו רוצים משהו שישפיע עלינו בעומק, לא רק על פני השטח, כי רק כשמזיזים משהו מבפנים, זה יכול להחזיק לטווח הארוך.

אז מזמינה אתכם להמשיך לעקוב כאן או בפייסבוק, או להצטרף לאחד ממסלולי ההדרכה שלי, ותמיד תמיד תרגישו חופשי להתקשר או לשלוח הודעה אם אתם רוצים להתייעץ או לשתף או זקוקים לתמיכה. אני כאן בשבילכם, אל תתביישו.

תודה שקראתם עד כאן, ותמיד תזכרו לאכול באהבה ולחיות באהבה,

תילי